דנה טיילור

 

צעדתי במעלה הרחוב, כשלפתע הבחנתי בשפת גוף מוכרת. 

בצללית שלו.

הוא עמד בפינת רחוב, תחת פנס, המאיר בעייפות את המדרכה,

שתכף נגמרת, בדיוק היכן שמתחיל לו הכביש. 

 

אחרי שנים כה רבות כמו נמחק מזיכרוני, 

נשכח אי שם בסמטאות הסבוכות של החיים,

בפינות של כל אותם רחובות ולמרגלות כל אותם פנסים,

אשר האירו על תקופות שונות, רחוקות...

רחוקות בזמן ובמקום, רחוקות ממני וממי שהייתי

אז, שם, כשהכרנו, כשהיינו... כשלקחנו חלק פעיל בחייו של האחר. 

 

בשנייה הראשונה הוא נראה בדיוק אותו דבר,

אך עם חלוף השניות, שהגיעו מיד לאחר מכן,

הוא נראה כל-כך אחר, שונה, כמעט זר, מבוגר, אפרפר, מכופתר... 

 

לדאבוני, מיד קפאתי על מקומי.

לשמחתי, מהר מאד התעשתי. 

ולמרות ששמי אינו איילה וגם לא יעל,

ניתרתי בקלילות ונעלמתי,

אל תוך אפלת חדר המדרגות הראשון, אשר נקרה בדרכי. 

 

בקוֹנְטְרַסְט מוחלט לדממת החלל, ליבי הלם בחוזקה,

כמנסה לזעוק אליו- 

הנה אני, כאן! מסתתרת ומציצה. 

 

תחת אורו העגום של פנס הרחוב, הוא נראה קצר ומתוח, 

כמצפה לזה שבוודאי מאחר ומעכב אותו. 

 

למראית עין הוא נגלה כִּכְתָב סתרים, קדום ומסקרן, 

אך במבט שני, נוכחתי, כי אין מדובר כלל במשימת פענוח חתומה

וכי דמותו שגורה במוחי, ברורה ומעוּרטלת, חושפנית וערומה.

​

נזכרתי, איך היה מדייק ומקפיד להגיע מוכן ובזמן...

וכשהיה מהרהר, ארשת פניו לבשה חזות קשישה ועייפה... 

וכשצחק, הייתה נגלת לה גומת-חן, חמקמקה,

אשר יישבה לפרקים, בצידו השמאלי של קלסתר פניו...

וכל אימת שנפערה הגומה, כמו הוטל עלי כישוף,

סקס-אפיל, חוֹרֵךְ ומחשמל...

ומיד הייתי נמסה. 

 

לפתע ראיתי אותו באור כה מוכר

ולמרות השנים שחלפו הוא כבר לא נראה לי כל כך זר. 

הסתקרנתי, בקשתי לגלות מה עלה בגורלו. 

ודאי אוחז במִשְׁרָה... באישה? 

וילדים... אחד? שניים?? שלושה??? 

אולי רווק, חברו הטוב של כלב? 

רודף שׁמלות בוגדני ואכזר, חסר לב? 

 

מאז הזוגיות ההיא, חלפו השנים במרוצה,

ואני שחררתי, ויתרתי עליו והמשכתי במלא התאוצה. 

כשם שהספקתי אני, לבקר במחוזות אחרים, לחוות עולמות שלמים, 

לשלב ולצרף בהם אנשים וגברים,

מן הסתם, הזמן לא עצר גם בחייו. 

 

האם כדאי להתקדם? 

לצאת מחושך לאור? 

לאפשר למפגש אקראי, להציף נשכחות? 

להמשיך בדרכי, כבדרך אגב ותוך כדי להיחשף?

לקחת סיכון וכמו עשׂ, שנמשך לאור, יש מצב שאֶשָּׂרֵף~~~ 

​

בעודי מתפלשׂת בלבטים,

מתחבטת... מתלבטת... 

הוא חצה את הכביש ופסע ישירות אלי.

 

פאניקה! 

מה לעשות?! 

זהו!

מאוחר מדי!!

גורלי נחרץ ! ! ! 

אבוד לי!!!! 

 

הוא חלף על פניי.

​

בעת שפסח על צְלָלִיתִי המבועתת,

כרעתי במקום מחבואי החשוך, כיצור לֵילִי המשחר לטרף.

לפתע, שובל ריחו המוכר, [ארומתי, חזק ומתובל לעייפה] 

מילא את אוויר הלילה הצונן, חדר אל מערות האף, סיחרר והכה בי! 

 

מיד נזכרתי, שבעצם, אף פעם לא סבלתי את הבּוֹשֶׁם שבו נהג להשתמש! 

 

ואז הבנתי, שהאינסטינקט, אשר דחף אותי אל תוככי המְאוּרָה,

היה בהחלט מוצדק ולגמרי רצוני. 

שמחתי על שנמנעתי מן המפגש המיותר,

שהיה עלול לעורר געגוע מופרך וחסר בסיס. 

אשליה של סיפור אהבה...

סיפור אהבה, שלא היה בינינו אף פעם!