דנה טיילור

ביום שנולדתי, לאבא צמחו שׁערות לבנות.
הוא מיד הרגיש  שהכול עומד להשתנות.
כשהדודות אמרו: "היא נולדה לגדולות",
הוא החוויר ולחש:

"צרות גדולות, בצרורות!"

ולמרות שהייתי תינוקת שׁמחה, 
כזו שמביאה ברכה למשפחה,
הוא היה מתבונן בי בחשדנות וספקנות,
וממתין בסבלנות לפרוץ הפורענות.

את הגן ואת היסודי צלחתי בשלום,
אך מתחת לכרית של אבא,

בדממה, המתין לו לום.
כשניצנים נראו בארץ וגם על החזה,
כבר היה ברור לכל, שאבא לא יצא מזה. 

בלילות לבנים [כשׁערות שעל ראשו]
הוא לא פרק נשקו, כי לא נחה עליו נפשו.
בתיכון, כל אימת שבחורים דפקו בדלת,

רק כדי לשאול...
הופיעו כאבים בחזה וגם שיתוק בצד שׁמאל

ועוויתות ועקצוצים... 
ופרצופים חמוצים... 
ארבעת אלפים קושׂיות, 
וחקירות וסוגיות... 

איפה היית? מה עשׁית?
מתי תחזרי? ככה את יוצאת?
על גופתי המתהפכת! 

לאן את הולכת?!

עוצר כפוי, סנקציות ועונשים, 
דיכוי נוקשה ואני עוד לא בת 20!
כשעל פדחתו נשארו רק שׁערות ספורות,
החלטתי שככה אני לא יכולה לחיות.

אז ארזתי תיק ויצאתי לגלות,
את זאת שאני אמורה להיות.
בלי חשש ובלי פחד נמלטתי אל האור,
ואת אבא המסכן, השארתי מאחור.